אין מה לומר אנחנו נמצאים בתקופה בה התואר גיימר הוא דבר שיש להתגאות בו. מבלי ששמנו לב, כולנו הפכנו לגיימרים. בין אם זה התמכרות לקנדי קראש או AMONG US בין אם אנחנו הורים עמוסים ונהנים מחצי שעה מול המשחק החדש של ASSIAN CREED או בין אם גיימינג זה החיים שלנו ואף אנחנו חושבים להתפרנס מזה. אם פעם משחקי מחשב נחשבו למנת חלקם של ילדים מסוג מסוים הרי שכיום, אם אתה לא במשחק הרי שאתה לא קיים.
כולם נמצאים באונליין
העובדה שכול אחד מחובר לרשת אינטרנטית מכול מקום, נותנת לנו את היכולת לשחק יחד עם החברים שלנו או עם שאר אנשים מכול העולם בכול מקום בו אנחנו נמצאים. זה נותן לנו תחושה של שפע שראותה אנחנו כבר לוקחים כמובנת מאליו. יש הרגשה שאם לא נשחק מול אחרים הרי שהמשחק לא התקיים. כי יותר משאנחנו רוצים ליהנות מהמשחק, אנחנו רוצים ליהנות מההישג ולהשוויץ בו בפני כולם.
יותר חדש יותר טוב
קנו פלייסטיישן 5, קנו את האקס בוקס החדש, קנו לפני כולם, מהר, לא לפני שיגמר אלא לפני שאחרים יקנו. אין לנו יכולת לאהוב מוצר מסוים ולהזדהות עם משחק רק בגלל שהוא טוב, אנחנו תמיד רודפים אחר המשחק הבא, ההתקדמות הבאה החדישה יותר. עולם הגיימינג מתאפיין באחרונה בצורך בלתי נגמר לייצר כמה שיותר מוצרים, מהר. כך אנחנו מוצאים את עצמנו עוברים בין משחקים בלי שהייתה לנו הזדמנות להתאהב בהם.
משחקים לכולם מגדול ועד קטן
הבעיה בגיימינג בזמנים שלנו הוא שכבר אין גבול למשחקים ולמי שיכול לשחק בהם. ילדים קטנים מתחזים לרוצחים, לאחר מכן מבזבזים כסף רב של ההורים על קניית נשקים. יש הרגשה מסוימת שכבר ויתרנו על היכולת להגביל את התוכן , לגילאים מסוימים. נקודת המבט נהייתה הפוכה לגמרי, זה העולם שלהם, של הילדים, הם קובעים את החוקים, עדיף לתת להם את המושכות ושהם יחליטו. ומה איתנו, הקהל הבוגר יותר, אנחנו נרגיש שהטיימינג הוא חוויה מהנה מבלי שנבין כמה הוא עלול להיות בעייתי לדור הצעיר יותר.
